<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ט</h1>
<h2>דף סו.</h2>
נותן טעם לפגם מותר בדיעבד. ויש מי שאומר כי כל איסור שהוא במשהו אין אומרין בו נותן טעם לפגם מותר כי לא אמרו אלא בדבר ששיעורו בס'. י"א כי בכל ענין נותן טעם לפגם בדיעבד מותר. ולפי זה נפקא מינה לענין חמץ ולשאר איסורים במשהו.
<h2>דף סו:</h2>
ריחא לאו מילתא היא כך פסק רי"ף בפסחים. וכן הוא בעבודה זרה [ס"ו ע"ב] דפת חמה וחבית פתוחה של איסור דברי הכל אסורה פת צוננת וחבית סתומה דברי הכל מותרת ובחבית פתוחה ופת צוננת או חבית סתומה ופת חמה מחלקת, ופסק רי"ף כמ"ד ריחא לאו מילתא היא ומותר. וכן ההיא דכיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] בבשר שחוטה שצלאו בתנור עם בשר נבלה רי"ף פסק כלוי דאמ' דריחא לאו מילתא היא וכתב דהא דאמרי' התם דפת שאפאה עם צלי אסור לאכלה בכותח מפני שיכול לאכלה בפני עצמה או עם בשר, אין לאכלה לכתחלה בכותח כי הא דאמרינן דריחא לאו מילתא היא בדיעבד כל זה תוכן דברי רי"ף. ועוד כתב דפת שנאפה עם צלי אפילו ללוי אסור לאכלו עם כותח משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל. ור"ת פסק כרב דריחא לאו מילתא היא בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה ואתיא כההיא דאפאה עם צלי דאסו' לאכלה בכותח וכן פת חמה וחבית סתומה או בהפך וכ"ע מודו בההיא דיין נסך דריחא לאו מילתא היא וכתבתיו ביין נסך [ני"ז] ח"א. וכתבו בתוס' כי הנך דצלי מיירו בתנורי' קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם והיה נכנס ריח של זה בזה אבל בתנורים שלנו שהן גדולים ופיהן פתוחין אין לחוש וכן נר' עקר.
<h2>דף סז.</h2>
נותן טעם לפגם מותר אפי' שיש שם דבר אחר שפוגם טעמו כגון יתרה מלח או חסרה, לא נאמ' אם לא היה הפגם האחר היה הפגם הזה עובר בטוב כי אפילו יש לו כמה פגימות אחרות מותר כך פשוט בע"ז. ושאר דיני נותן טעם לפגם כתבתים [ני"ז ח"ח] בדיני כלי הגוים והגעלתם.
טעמו וממשו אסו' ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס כלומר כזית מהאיסור אפילו לא אכלו בבת אח' כי אם מעט מעט מעורב עם ההתר בענין שאכל תשלום כזית בתוך מאכל של התר של אכילת פרס שהוא ד' ביצים. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו כלומר ששהה כ"כ לאכול כזית של איסור בתוך מאכל יותר מזה השיעור שאמרנו. ואם נותן טעם לפגם מותר כך פשוט בע"ז ובחולין.
אכילת פרס כתב הרשב"א י"א ד' ביצים, וי"א ג' ביצים ולזה דעתי נוטה ע"כ.
<h2>דף סח:</h2>
זבוב הנמצא בתמחוי שהוא כלי שני (וסלקו) [וחלקו] ממנה בכף בשאר קערות הכל מותר דשמא בכלי שני נפל וכלי שני אינו מבשל, ועוד נהי דבריה לא בטלה דוקא היא גופה אבל אם נמצא' הבריה הטעם בטל בס' והבריה משליכה, ואפילו היה כלי שני מבשל הכל מותר דבטל הטעם בס', ועוד י"ל דשמא אח' שנתקרר התבשיל נפל ואיכא ספקי טובא. ומיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשון הכף אסורה ואם החזיר אותו כף לתוך הקדרה אפילו הדיחה לאחר שהשליך בה הזבוב צריך שיהיה בקדרה ס' מכל הכף כך כתב הר"מ. וכן הרא"ש בתשובה כי כף מלא מתבשיל שלקחו מהקדר' לטועמו ונמצא בו נמלה והתירו הרא"ש כי לא היה בנמלה אחד מס' במלא הכף. ועוד כתב זבוב הנמצא בכף ולא הוחזר בקדרה, צוה להגעיל הכף כי לא היה בכף ס' כנגד הזבוב.
<h2>דף סט.</h2>
יש דברים שהם בנ"ט ויש דברים שהם בס' ויש דברים שהם בטלים ברו' כמו שכתבתי ויש דברים שאפילו הם יבש ביבש כלומר חתיכת איסור שנתערבה באחרות אינן בטלות כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים כאשר אכתוב. ועתה אבאר מה נקרא בריה ואבאר דינה אם נתערבה וכן הרוטב שלה שהוא טעמה ואחר כך אבאר מה נקרא חתיכה הראויה להתכבד בה ודינה וכל עינינה. בריה נקראת כגון גיד הנשה כיון שבתחלת בריתה נאסר או אבר מן החי או עוף טמא. ולרש"י [חולין ק"ב ע"ב] עוף טהור שמת אינו קרוי בריה דנבלה לא נקראת בריה דאינה נקראת בריה אלא אם כן נוצרה באיסור כגון עוף טמא או גיד הנשה וכיוצא בזה. ומקשו עליו כי חלב שעל הקרב וכליות בטלי, ונוצרו באיסור, וערלה וכלאי הכרם כמו כן. ויש שפי' כי כל דבר שנחלק ויש לו שם אחר שאין קורין אותו כבראשונה נקרא בריה כגון עוף טמא שכשנחתך אינו נקרא עוף טמא אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד הנשה וכיוצא בו, אבל נבלה אפילו חתיכה נקראת נבלה, וכן פי' בתו' ולזה הסכים הרא"ש. ויש מי שכתב דאינה נקראת בריה אלא אם כן באה מברית נשמה, וכן נראה עקר, וכן עכבר או יתוש או נמלה או אחד מהשרצים שלמי' נקראים בריה. וזהו דינה, בריה שאמרנו אינה בטלה לעולם אפילו באלף כל זמן שאינה נכרת אפילו פירש אחד מהן ואפילו יבש ביבש אם האיסו' היא בריה אינה בטלה אם נתערבה בהתר ואינה נכרת, שאם היתה נכרת משליכה לחוץ ומשער טעמה בס' כשאר איסורין כי הרוטב טעם שבה לעולם בטל בס' כשאר איסורי' אף על פי שהיא אינה בטלה כמו שכתבתי, ודוקא שלימה אבל נימוחה שיעורה בס' כמו שאכתוב בחתיכה הראויה להתכבד, וצריך כזית ללקות עליה לאכלה, ובטלה ברוב אם הוא יבש ביבש, וה"ה אם נחתך ממנה קצת וכן כתב [הרי"ף] בתשובה כאשר אכתוב כל זה פשוט ומוכח וכן מוכח במס' מכות [י"ז ע"א]. ויש מי שכתב כי בריה לפי הירושלמי [תרומות פ"י ה"ה] בטלה כתב רי"ף שהוא קרוב לאלף, ורוב הפוסקי' הסכימו כיון דבגמרא דידן לא יהיב שיעורא אפילו באלף לא בטלה כמו חתיכה הראויה להתכבד וכולי. נמצא שרץ מכל השרצים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין, אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורי' שבתורה דלא אמרי' בריה לא בטלה אלא דוקא שלימה כמו שכתבתי למעלה כך כתב הרי"ף בתשובה. לפי מה שכתבתי למעלה עכבר או שום שרץ שנפל בהתר אם הוא ניכר משליכו לחוץ והשאר מותר ואם נימוח משערין בס' וכן פשוט בע"ז וכן כתב גאון בתשובה. ולמטה אכתבנו אם הוא צונן כיצד. עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת כתב גאון בתשובה שאם השרץ נימוח בשמן משערין לו בס' אם הוא שמן רותח ומותר באכילה וכ"ש להדלקה, ואם השמן בצונן מעבירו במסננת ומותר אפילו באכילה ולא בעי' ס'. ולגבי נרות ביהכ"נ אם הוא מאוס אסור בהדלקה משו' הקריבהו נא לפחתך. עכבר או שום שרץ שנפל לתוך חומץ או לתו' שכר אע"פ שמשליכו שלם משערין הטעם בס' שמא השביח השכר או החומץ כך פשוט בע"ז. וכתבו בתוספות ודוקא ששהה שם זמן מרובה דאם לא שהה כן צונן הוא ומותר כגון זבוב כיון שזורקו שותה השאר, ופריב"א שזה הזמן מרובה הוא מעת לעת שכל איסור שבתורה אפילו צונן כיון ששהה מעת לעת ה"ל כמבושל זולתי בשר בחלב כדאיתא [חולין קי"א ע"ב], ואם נמוח השרץ אפילו תוך מעת לעת משערי' בס'. וכתבו המפרשים דוקא בחומץ ובשכר דחיישינן דילמא אשבוחי משבח, אבל ביין ושמן ושאר משקין נותן טעם לפגם הוא ומותר אפילו שהה זמן מרובה ומשליכו אם הוא שלם והשאר מותר ואם נמוח מעבירו במסננת, וכן נר' סברת רי"ף והגאונים כמו שכתבתי למעלה בתשובות שאלות שלהם. וכמו כן במבושל אם הוא נמצא שלם משליכו ומשערי' הטעם בס' ואם נמוח משערי' אותו בכלו בס'. וכנפים ורגלי' של זבוב (שאינן) [שאנו] אוכלין הדבש שאפי' יפגום הדבש השרץ עצמו אסור, ור"ת כתב הטעם לפי שאינו חשוב כשרץ אלא כעפר בעלמא כגון עצמות החמור שמותר.
<h2>דף עד.</h2>
דבר שבמנין לא בטיל כי הוא דבר חשוב ונחלקו בו בגמרא בעבודה זרה וביבמות [פ"א ע"ב] שאם הוא דבר שדרכו לימכר לעולם במנין אינו בטל כי הוא דבר חשוב אבל אם לפעמים מוכרים אותו באומד ובמשקל בטל וזהו את שדרכו לימנות שנינו, וי"א דכיון שלפעמים נמכר במנין אפילו שלפעמים נמכר באומד ובמשקל לא בטיל וזהו כל שדרכו לימנות שנינו. ונחלקו בו הפוסקים, והרוב הסכימו דאת שדרכו לימנות שנינו וכן כתב הרמ"ה.
חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים נקראת לפי מה שכתב רי"ף דבר שבמנין ואיסורי הנאה, ולפי זה חתיכת נבלה בטלה כשאר איסורים שבתורה שאינה ראויה להתכבד כיון שאינה באיסורי הנאה אף על פי שהוא דבר שבמנין, וכן כתב רש"י בע"ז דחתיכת נבלה בטלה. והתוס' כתבו שכל דבר שבמנין אפי' אינו איסורי הנאה הוי חתיכה ראויה אם כן חתיכת נבלה בכלל דין זה, וכן כתב הרמב"ם, ועוד כתב ז"ל שכל דבר שהוא חשוב בעיני אנשי המקום הוא בכלל דין [זה] כי הכל לפי המקום ולפי הדבר בחשיבותו. וזה המחלקת תלוי בע"ז בההיא דאת שדרכו לימנו' שנינו. ויש מהגדולים שכתבו דדוקא שנתבשלה עם של התר ועכשיו היא ראויה להתכבד אבל חתיכה חיה ואפי' בהמה בטלה ברוב אם היא יבש ביבש. ויש מי שכתב כי כבש שלם ואווז שלם אינם ראויין להתכבד אפילו נתבשלו שאין דרך לשום כך שלם לפני האורחי'. וכן תרנגולת בנוצתה אמרי' שאינה ראויה להתכבד. והתוס' כתבו דהכל נקרא חתיכה הראויה בין חיה בין שלימה, ולזה הסכים הרא"ש.
<h2>דף עה:</h2>
איסור שעירה אותו רותח לתוך כלי נחשת אין צריך הגעלה דכלי נחשת אינו בולע אלא אם כן האור הולך תחתיו וכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי.
